סיפורה של מפה
זהו סיפורה של מפה רקומה. אולי מטר על מטר. לבנה עם כמה עיטורים בהיקף ופרח קטן במרכז.
בגיל 11, כלומר לפני יובלות, חלתה אמי ואני הפכתי במשך שנה לילד חוץ בקיבוץ. בימים ההם הלינה הייתה משותפת, הבית שלי היה בית הילדים, והמרחב הפרטי שלי היה מיטה וארונית קטנה שהחליפו את החדר הענק בבית הורי שהיה רק שלי. ולמרות זאת - זו הייתה השנה הכי מאושרת בילדותי.
אמא שלי כנראה הרגישה פחות נוח ממני עם הצמצום הזה ורקמה לי מפה לכיסוי הארונית. לא מהודרת מדי אבל זה מה שיכלה מתוך בית החולים בו הייתה מאושפזת.
בסיפור שלה ושלי, המפה הזו הייתה איזשהו סימן של קשר.
מה שלא הבנתי אז עדיין, היה שהמפה הזו דרכה ברגל גסה על הנורמות של הסביבה הקיבוצית דאז. המרחב הפרטי הזה של מיטה וארונית לא היה פרטי בכלל. כל המיטות זהות, כל הארוניות זהות. אין ולא ייתכנו סימני ייחוד או שונות או מעמד. מה עושה שם מפה פרטית של יגאל? לא עושים כזה דבר אצלנו.
ואיכשהו - רק פעם או פעמיים נשאלתי על המפה. לא חוויתי התנגדות. הילדים קיבלו אותי. וזה בתקופה שבה חברי קיבוץ ראו את עצמם כאליטה והעירונים היו עבורם אספסוף חסר ערכים וחסר בינה. איך זה קרה?
אני מניח שהיה מי שתווך עבורם את הסיפור שלי. שהם הבינו שמה שלא יעבור אצלם חייב לעבור אצלי כי יש לי סיפור יוצא דופן וכי אני מגיע מתפיסת עולם שונה.
מן הסתם היו אלו אנשי הצוות של בית הילדים. למישהו שם הייתה מספיק רגישות והבנה ויכולת להתעלות מעל הריבועים של תקופתו ולתת לי את הסביבה החמה והאוהבת שאני מודה עליה עד היום.
אפשר להסתכל על סיפור המפה מנקודת המבט של אמא שלי, שלי, של הילדים, ושל מי שהצליח לדבר ללב של הילדים ולאפשר להם לצמוח ולהתפתח באופן מקבל וחומל ובאותה נשימה איפשר לי שנה של פריחה.
זה סיפור של מפה רקומה, ושל מפה תפיסתית שכל כך חסרה בעולם שלנו. מפה שמבינה שוני תרבותי, שוני חברתי, שוני פיסי, שוני רגשי ופסיכולוגי. מפה שמקבלת שאני כאן אבל יש גם אחר, ויש עוד נקודות מבט מחוץ לעמדה שלי שהיא כמובן מאה אחוז צודקת וכל השאר סתם חארטה.
איך זה?
יצאנו אתמול מהכנס של אחים לנפש, ערב מרגש ולא פשוט. ליד המעלית פגשה בנו צעירה שאיננו מכירים, והתבוננה בנו בחוסר אמון מוחלט. לשנייה לא הבנתי מה משך את תשומת לבה כך. ואז היא שאלה בתדהמה אמתית:
"איך זה?!"
הצוואר שלי התקמר בסימן שאלה.
"איך זה שאתם נותנים ידיים?"
חייכנו, והיא המשיכה: "אתם הרבה זמן ככה?"
הנהנו. לא אמרנו את המספר, קרוב ל-27 שנה.
"זה החלום שלי", אמרה בעיניים נוצצות.
כמובן, היה לי נעים. התזכורת הזו, איך שרואים אותנו. איך שאנחנו משדרים את הרגשות שלנו זה כלפי זו. וזכרתי, אנחנו בהחלט מבורכים. הקשר הזה שלנו ממש לא מובן מאליו.
אבל היה גם משהו צובט בהכרה הזו, שאנחנו מודל כל כך נדיר, שצעירים מסתכלים עלינו בפליאה כי הם כנראה לא רואים הרבה זוגות וותיקים כאלה.
הכל תלוי.
רק איפה??
שנים שאנחנו מנסים להדביק מתלי מגבות על צד המקרר. בוואקום (עם ובלי מים), בדבק, בהלחמה קרה שנוסתה בהצלחה על מנועי חלליות וסדקים בכורים אטומיים. נאדה. לא משנה מה, אחרי כמה חודשים המתלה נחבט ברצפה, ואתו המגבת הנעלבת ששואלת את נפשה להיות סמרטוט. על קיר המקרר נותרות שאריות בלתי ניתנות להסרה.
לא התייאשנו, המשכנו והמשכנו להדביק את המתלים כי מגבות, זה ידוע, מקומן בדופן שמאל של המקרר. שנים.עד שיום אחד נשברתי. קניתי מתלה מבוסס ברגים ודיבלים, קדחתי, הרכבתי, ובתחושת "נראה אתכן נופלות עכשיו" העברתי את המגבות למקומן החדש בצידו השני של המטבח.
ובאמת, המגבות מאז תלויות ללא נפילות. אפילו המקום החדש נוח יותר כי הוא קרוב יותר לכיור.
אבל...
הרגלים זו חיה עקשנית. וכל פעם שמישהו מסיים לשטוף כוס או לנקות שיש, והידיים שלו רטובות ואוטומטית הוא מחפש מגבת, הוא פונה כמובן אל המקום הישן, נעמד רגע בחוסר הבנה, ורק אז נזכר שבעצם המגבת כבר לא אמורה להיות שם. עוברים שבועיים, חודש, וזה עדיין ממשיך. כל פעם אני אומר לעצמי "לא יגאל, המגבת לא פה, היא שם" אבל מתקשה להפנים. עם הזמן זה הופך לריקוד. אפשר לדמיין שאני שחקן כדורסל שמבצע הטעיה על השומר שלו: חצי סיבסוב שמאל לכוון המקרר – והופ – סיבסוב מהיר ימינה אל המקום החדש, צעד וחצי והמגבת בידי.
ולמה אני מספר לכם את כל זה.
כי אם קשה לנו להתרגל לחפש מגבת במקום החדש, אפשר להבין כמה קשה לנו לשנות תגובות ששרתו אותנו, לטוב או לרע, במשך עשרות שנים. אולי מגיל צעיר מאד. כמה שלא נספר לעצמנו שלא עושה לנו טוב להעלם, או להשתתק עם פרצוף מיושבן, או להתפרץ על בן/בת הזוג בצרחות, או ללעוג ולהקטין ולהגחיך, או.... - כמה שלא נהייה באמת משוכנעים בזה כי הבנו התבגרנו החכמנו – אם אלה הדפוסים שהתרגלנו אליהם, הם יחזרו. כל פעם שלא נהייה מרוכזים ומודעים, כל פעם שניתפס בהפתעה, כל פעם שהתסכול יציף אותנו, האוטומט יחזור.
ככל שנתאמן, הוא יחזור לעתים נדירות יותר. ונפסיק אותו מוקדם יותר. ונדע איך להתאושש כשהדפוס יגיע. אבל הרגלים של שנים קשה מאד להכחיד. וכדאי לזכור את זה ולא לחוש שכל עולמנו חרב וכל מה שהשגנו התפוגג, רק כי נפלנו שוב לדפוס ישן. כמו שהמגבת מחכה לי במקומה החדש, כך גם היחסים שהשתפרו לא יקרסו תחת מעידה נדירה. יוצאים מזה.
במקום
כשלושים מטר לפנינו, אשה יושבת על החול וגבה לעמוד. דומה שהיא אוחזת בלוק ציור. כנראה התכוונה לצייר את השקיעה.
אותה שקיעה שבאנו לראות.
אבל דווקא עכשיו, עננים מכסים את קו האופק. השמש דועכת במקום לשקוע. הכתום המובטח מוחלף במריחה אפורה. חבל.
הציירת מקפלת את הבלוק, מזדקפת ומנערת את שמלתה. הדף נותר לבן. אנחנו ממתינים בחוסר סבלנות למלצרית שהייתה אמורה להביא לנו סיידר חם. קצת קריר.
עם זאת, המוזיקה נעימה. היחד שלנו נעים. הרצון וההתגייסות לנסוע לחוף ולראות שקיעה נוסכים בנו קבלה. ואז אני מרים טיפה את הראש.
מעלינו, בשמיים, נוף עננים פראי. קרני השמש שלא מגיעות אלינו מגיעות לשם ויוצרות משחק אורות והשתקפויות שיהיו רק בערב הזה. שקיעה תהיה גם מחר, המראה הזה רק עכשיו.
היי, ציירת, אל תלכי. יש לך מודל טבעי נפלא מעלייך. תנציחי אותו. ציירי אותנו אם בא לך. מאוחר מדי בשבילה. לא בשבילנו.
יש לנו ערב מקסים, מראה מרומם נפש, סיידר חם, ובהמשך צעידה בחוף. אז מה אם התוכנית הייתה לצפות בשקיעה?
ולמי ששואל עכשיו רגע, איפה הצילום של העננים? איפה הסלפי בחוף? למה אין תמונה? - אז זה העניין, יש משהו אחר. יש טקסט במקום. אולי תאהבו.
קצף
כותרת צעקנית אופיינית פיתתה אותי להיכנס לכתבה ברשת.
למדתי שם שפלונית, נכנה אותה כאן גברת "רַקשֹֹׁואֶלֶת", נוכחה לתדהמתה שבעלה, שנכנה אותו כאן מר "כַּפְזֶגֶל", אבוי, אינו מסבן את רגליו בזמן המקלחת. ולא זו בלבד, אלא שהוא עומד על כך (ועל רגליו המזוהמות) שמצב זה תקין ומביא לרמת היגיינה סבירה. מיהרה גיבורת סיפורנו ושטחה את מר גורלה ברשת, ובכך חילקה את אוכלוסיית המין האנושי לשני מחנות שתהום איומה פעורה ביניהם, אלו המצדדים בשיטת הניקיון של הבעל לעומת אלו שקבס אחזם רק מעצם הרעיון. והתבערה בעיצומה.
אוקיי, אתם אומרים, אז יש לנו גירסה מודרנית של אוזו ומוזו בכפר קאקארוזו, או הרבה ספרי ילדים באותו סגנון, יש כאלה בכל מקום ברשת, מה חדש.
אז ככה. קודם כל למי שלא הבין, לא ממש מעניין אותי איך מר כַּפְזֶגֶל יתרחץ. איכשהו נראה לי שאמשיך לנהל את חיי כך או כך והם לא יושפעו מהמידע המרתק הזה. כזה אני, אוטיסט שמסרב להתעדכן בהוויות העולם. אותי מטרידה המגמה המתרחבת הזו לפתרון בעיות: נספר לכולם כל פיפס בזוגיות שלנו, ושישפוט הציבור. מה שנקרא, פתרון שלא מסבך בהרבה. מהקיצוניות של פעם לפיה לא מכבסים כביסה מלוכלכת בפומבי, ומסתירים זוועות כמו ניצול והתעללות, עברנו לקיצוניות ההפוכה שכל בועת סבון הופכת לסוגיה ראויה למבחן חוכמת ההמון. ועוד מטרידים אותי הגולשים, שמכל טרדות העולם ותחלואיו, מתלהבים לדחוף את אפם לריחות הרגליים של מר כַּפְזֶגֶל. ומערכת העיתון, שמוצאת שחובתה היקומית היא להזדרז ולהביא את השערורייה לפתחם של מי שהחמיצו את טרגדיית הסבון כמוני.
למה זה רע? בואו ניזכר באלטרנטיבה. משהו לא נראה לרַקשֹֹׁואֶלֶת. אולי זה אפילו מאד קשה לה. עכשיו אני לא סרקסטי בכלל. זה שעבורי אלו זוטות, לא סותר בכלל את זה שלה הנושא מאד חשוב. מה עושים? מדברים. יכול להיות שהם ירצו לשאול מישהו שבאמת מבין, אולי רופא משפחה, רופא עור, איש מקצוע. יכול להיות שהיא תגיד לו, תקשיב כַּפְזֶגֶל, אני מבינה שלך זה לא חשוב, אבל לי זה מאד מפריע, אני מבקשת שבשבילי, תעשה את המאמץ. והם מקשיבים זה לזו. מלמדים זה את זו על עצמם. לומדים אולי משהו על עצמם. מנהלים שיח אמיתי ומתוך כבוד הדדי, ומוצאים את הפתרונות שלהם ולא של מיליוני הגולשים שלא חיים איתם בבית; באותה הזדמנות, הם מטפחים את הזוגיות שלהם.
כל זה לא יקרה אם נרוץ ונלשין לרשת.
הרשת לא יכולה להביא את הפתרון ה"נכון". כי אין פתרון נכון אבסולוטית, יש את הדרך שהכי נכונה לזוג הספציפי הזה. והתהליך שיביא אותם למצוא את הפתרון שלהם הוא חלק מהותי של חיי הזוגיות שלהם. זה בסדר גמור שהם שונים וחושבים אחרת. זה בסדר גמור שיש להם קונפליקטים. השאלה היא רק איך מגשרים עליהם. ולא – ללכת לעם זו לא הדרך.
לקבל
הדלק זורם מהמשאבה למיכל בתחנה שבאמצע המדבר בדרך לים המלח. אני חש שגם אני זקוק למילוי – ליתר דיוק, לקפה. עידית נותנת לי את כרטיס האשראי שלה כי שלי קבור בנבכי מיליון המזוודות שלקחנו. יש סניף של ארומה, דקה שתיים הליכה, ואני בדיאלוג עם מערכת אוטומטית. מה? משקה חם. איזה? קפה. איזה סוג? אספרסו. ריכוז? קצר. כמות? כפול. יופי – עכשיו כרטיס האשראי. והמספר הסודי הוא? אופס. לא יודע, הכרטיס לא שלי. מה, עכשיו לבטל, לחזור לאוטו ושוב הכל מהתחלה? זוג צעיר נחמד עומד מאחורי, מבין לליבי. אין בעיה – זה רק 10 שקלים – נשלם לך. אני מוצא שיש עלי 20 ₪ במזומן. מנסה לתת להם. לא, זה בסדר, עזוב.ואז אני מבין, שלהתעקש לתת להם, זה בעצם לקחת מהם. לקחת את ההרגשה הטובה של עזרנו למישהו ברגע שהיה צריך. והשיעור שלי – לדעת לקבל, לנשום, להגיד תודה ולשמוח בכך שאנשים זרים עוד יכולים להיות נחמדים ונדיבים זה לזה.
הערות