בהרבה "ביקורים מעבר לגשר", כפי שאנו קוראים לכלי המרכזי בשיטה שאנו מלמדים, מגיע הרגע שבו אחד או שני בני הזוג בוכים. משהו בנוכחות של בן הזוג מאפשר למטען רגשי קבור שלנו לצאת החוצה. משהו באופן העמוק שאנו חווים את עולמו של בן הזוג כפי שלא חווינו מעולם בעבר גורם לנו להתרגש אחרת, משהו שוטף אותנו באורח חדש.
הנטייה הטבעית שלנו הוא לשלוף את הטישו ולנגב את דמעותיו של בן הזוג, לחבק, לנחם. מה יותר מתאים מזה? ובכל זאת אנו אומרים לבן הזוג (נניח האישה היא זו שבוכה): רק תהייה אתה. בעיניים, בנשמה, בנוכחות. בלי מלים. תאפשר לה פשוט לבכות. תן לה את ההרגשה שאתה שם, שמותר לה לבכות, שיש לך את כל הזמן שבעולם להמתין עד שהבכי יסתיים. אם היא תרצה לנגב את הדמעות לא נמנע זאת ממנה, אבל שלא תנגב רק מפני שלא נעים לה ממך.
ולמה ככה?
הפעולה הזו של בכי מחוברת ישירות לחוויות הילדות שלנו, והתגובה של בן הזוג עשויה לחבר אותנו אל התגובות של ההורים שלנו כשאנו בכינו בתור ילדים. אנו נצא עתה לסיבוב ארוך הקשור לאינטראקציה של הורה-ילד/ה, ורק לקראת הסוף נשוב אל הזוג בקליניקה. מה שאגיד עכשיו, ידבר גם אל הילד שבכם וגם אל ההורה שבכם; נסו לעשות את ההפרדות ולשמוע את כל נקודות המבט, בלי לערבב אותן.
כאשר הורה חש אל הילד הבוכה ומנחם אותו, יכולות להיות לכך לפחות 4 סיבות מרכזיות:
- הילד באמת זקוק לנחמה, לקבלה, למבט ההורי שהוא מאוזן ובוגר יותר. יורד לו דם, למשל, יותר מדקה והוא אחוז אימה שהזרימה לא תיפסק לעולם**. הוא זקוק לניסיון המרגיע של ההורה וליכולת האינטגרציה שלו, שיגיד לו, כן, זה נורא לא נעים כשיורד דם, טבעי שאתה בוכה ומפחד, אבל אתה יודע, תמיד הדם מפסיק בסוף, ואנחנו נעזור לו להפסיק עם פלסטר / תחבושת / מה שמתאים. כשהורה מנחם מהמקום הזה, הוא באמת מחפש את טובת הילד, מקבל את המקום העכשווי שלו כילד, ומבין איך הוא כהורה יכול לתרום.
- ההורה רוצה שקט. לא נעים לו שהילד בוכה, זה מציק לו ואולי מפריע לתוכניות שלו. הוא עלול אפילו לכעוס ולחשוב שהילד עושה לו "בכוונה". במקרים רבים הבכי של הילד מפעיל אצלנו רגשי אשמה: אולי כי שמנו לו גבולות והוא מתוסכל, אולי כי הבטחנו לילד הפנימי שלנו שאנחנו (בניגוד להורים שלנו) נגן על הילד שלנו ונמנע ממנו תסכולים, ועכשיו אנו חסרי אונים כי אי אפשר לממש הבטחות כאלה. עכשיו אנחנו רוצים להפסיק את הבכי כדי להיפטר מהלחץ על רגשי האשמה שלנו. במקרים רבים האשמה חבויה מאחורי כעס: איך יתכן שאני משקיע כל כך הרבה כדי לעשות לך טוב ואתה עדיין בוכה?
כך או כך, ההורה אולי מספר לעצמו שהוא מחפש את טובת הילד, אבל למעשה הצורך להפסיק את הבכי הוא צורך של ההורה. - חיברות. זה תופס בעיקר לגבי בנים. ההורה חושש לתת לגיטימציה לפינוק ורוצה לחנך את הילד להיות קשוח כדי שלא ייתפס בחברה כרכרוכי מדי, לא יהפוך ל"ילד כאפות" וכולי.
- תפיסת הבכי כמניפולציה. ההורה מאמין שהילד מפעיל את הבכי ככלי סחיטה על מנת להשיג את שלו. זה יכול להיות נכון, לא נכון, וגם נכון חלקית. הילד, ברוב המקרים, לא יהיה מודע לכך שהוא מפעיל מניפולציה.
טוב, אז מה יש לי לומר להורים שנקלעים לסיטואציות הללו שוב ושוב? ראשית, אתם לא לבד. ההתמודדות הזו היא חלק מן התפקיד שלנו כהורים, כל ההורים מכירים אותה, והיא מאד לא פשוטה ובהרבה מקרים מתעתעת. אל תצפו מעצמכם להיות מושלמים – קחו בחשבון שמידי פעם תפרשו לא נכון את המאורע ותגיבו בצורה שאיננה אופטימלית לרווחת הילד שלכם. עם זאת, במידה ואתם רוצים להשתפר, הנה כמה תובנות.
המשימה הראשונה היא לזהות את המצב. למה אני רוצה לנחם את הילד? מה אני באמת מרגיש בתוכי? זו משימה שדורשת הרבה מודעות, אותנטיות ואומץ. חשוב לא לגנות את עצמי על הרגשות שלי אלא להיפך, לתת להם מקום אוהד. רק מתוך עמדה שבה אני מרשה לעצמי להרגיש את עצמי במלואי, אוכל לתת לילד שלי לגיטימציה להרגיש את עצמו במלואו. קחו אוויר לפני שאתם רצים לנחם, תהיו רגע עם עצמכם, ותפרידו את מה שאתם צריכים ממה שהילד צריך.
אם השתכנעתם בכנות שאתם בסיטואציה מספר 1, נחמו את הילד וסמכו על האינטואיציות שלכם. אם תיפתחו אל הילד, הוא גם ידריך אתכם (בדרכו) איזה סוג של נחמה הוא צריך. קודם כל תהיו אתו ותחזקו את מה שהוא מרגיש, ורק אחר כך, ורק אם זה מתאים, תוסיפו לו את נקודת המבט האופטימית יותר.
סיטואציה מספר 2 היא אולי השכיחה והבעייתית ביותר. אם כבר נכנסתם לשם, קודם כל הימנעו ממלכודת ה"עקביות" וה"בוא ונמשיך להצדיק את עצמי". הילד שלכם לא טיפש. הוא יעריך הרבה יותר את ההורה שלקח נשימה, חשב פעם נוספת, ניפתח ושינה עמדה, מאשר את ההורה שמתעקש על עמדה שהוא כבר חדל להאמין בה. הילד גם ילמד מזה פרק חשוב לחיים.
כדאי לזכור את האמירה המבריקה של אדלר "זכותו של הילד להיות בלתי מרוצה". בכלל לא משנה כמה אנחנו התאמצנו כדי שיהיה מרוצה וכמה לדעתנו הוא צריך להודות למזלו הטוב (כי בילדות שלנו לא קיבלנו את הדברים שהוא עכשיו מקבל בשפע). לצערנו, המוח שלנו בנוי קודם כל לזהות את מה שחסר ומה שרע, ואת מה שטוב אנחנו מקבלים כמובן מאליו. זה נכון גם לגבי הילד שלכם ואין טעם להטיף לו לראות את חצי הכוס המלאה. בואו נכיר בחצי הריק ובכאב שכרוך בו, ונרשה לילד לחוות את הכאב הזה במלואו. אחרת, הוא יחסום את יכולתו להרגיש ולבטא רגשות (גם טובים!), הוא ידחיק חלקים משמעותיים, הוא יישאר עם תסכולים בלתי פתורים וישלם מחיר גבוה בהמשך. גם אתם.
אתם לא יכולים ולא צריכים למנוע לחלוטין מהילד שלכם לחוות תסכולים. אם התסכולים שלו גורמים לכם עוגמת נפש גדולה מהרגיל, כנראה שהילד שלכם כרגע מתמודד עם תסכול שאצלכם הוא פצע ילדות שלא החלים בצורה מלאה. היו בקשר עם הילד הפנימי שלכם, אבל נסו במידת האפשר להגיב לילד האמתי בצורה פרופורציונאלית לסיטואציה ולרמת הכאב שלו. הורים רבים נאבקים לתת לילד את מה שהיה חסר להם כילדים, על חשבון הצרכים האחרים של הילד, ואז לא מבינים מדוע הוא מתוסכל. השאיפה שלכם צריכה להיות לראות את העולם מתוך העיניים שלו, לא שלכם.
היעזרו זה בזו. בדרך כלל כשהילד דורך על פצע פתוח של הורה אחד, ההורה השני יכול לקחת פיקוד מתוך עמדה מאוזנת. לימדו להקשיב לבן/בת הזוג כשהם מאותתים לכם ש"הגזמתם". אתם גם לא חייבים להפגין "עמדת מפלגה אחידה" כלפי הילד. כל עוד הוא מבין שאתם משתפים פעולה אפילו מתוך השקפות עולם שונות, יהיה לו קל יותר. כמובן כל עוד יש מסגרת של חוקים וגבולות ברורים עליהם החלטתם ואותם אתם גם מקיימים.
לגבי ההורים שעוצרים את הבכי של הבן שלהם כי הוא צריך להתחנך להיות "גבר". תנו לסביבה האחרת לעשות את העבודה – תסמכו עליה שזה יקרה (גן בית ספר חברים וכו'). אל תתבלבלו – לאפשר בכי זה לא "לפנק". לפנק זה להיעתר לבקשות בלתי סבירות, לוותר על גבולות, להיכנע לסחטנות, להשקיע מאמצים מוגזמים במתן שירותים שהילד יכול בלעדיהם. אלו לא דברים שהילד שלכם באמת צריך. לעומת זאת, לאפשר לילד להרגיש ולהביע רגשות, כולל בצורת בכי, זה מישור אחר לגמרי של התייחסות.
נושא המניפולציה גם הוא כאוב ומורכב. הדרך הטובה ביותר להפחית את המניפולטיביות של הילד היא להימנע מלתת לו פרסים ממשיים. הפרס יכול להיות היענות לבקשה שלדעתכם, גם אחרי שחשבתם עליה שוב ושקלתם אותה בכנות וביושר, אתם לא צריכים להיענות לה (גם לטובת הילד). הפרס יכול להיות אם הוא הצליח לסכסך בין ההורים או לגייס את ההורים לטובתו במאבק עם אחיו. הפרס יכול להיות אם הוא הצליח "להוציא את ההורה מן הדעת".
וכאן קל להתבלבל ולחשוב שהכרה בכאב שלו גם היא פרס. במיוחד אם אנחנו מספרים לעצמנו ש"בכלל לא כואב לו, הוא רק מנסה להפעיל אותנו". אבל אם באופן עקבי הוא מקבל את המסר "אני אתך, אני מקבל את הכאב שלך, אבל אני לא נופל למלכודת של וויתור על גבולות" – הוא יתאים את עצמו באופן אוטומטי. הוא יבטא כאב רק כשבאמת קשה לו, וינסה להשיג את הרצונות שלו בדרכים פרודוקטיביות יותר. אם הילד שלכם מפעיל בכי מניפולטיבי בצורה מודגשת – תשאלו את עצמכם איזה פרסים הוא מקבל. לפעמים תגיעו למסקנה שחלק מהם באמת צריך לתת לו, אבל כדאי לעשות זאת כל הזמן וללא קשר לבכי.
אני לא אומר להתעלם מהבכי. ממש לא. אני רק אומר לא לתת לבכי כוח שלא צריך להיות לו.
עכשיו נחזור אל הזוג, שעזבנו אותם כאשר היא בוכה והנטייה הטבעית שלו היא לחוש ולנחם אותה. מאד ייתכן שהכאב שלה קשור לפצע ילדות, והבכי שלה הוא כבר חזרה אל מקום ילדי בלתי מנוחם. כאשר הוא יאמר לה "אל תבכי", או ינגב לה את הדמעות בטישו, ברוב המקרים היא תחזור באופן לא מודע אל הסיטואציות בהן ההורים שלה עשו לה את אותו הדבר. והיא כילדה הרגישה את המסר הסמוי, גם אם לא ידעה לתת לו מילים. אם המסר הסמוי היה "אסור לך לבכות כי הבכי שלך מאד מציק לי" – זה מה שהתת מודע שלה יחווה בהתנהגות של בן הזוג. והמסר הזה הכאיב לה כילדה ומכאיב לה עכשיו. היא תרגיש שהוא עם עצמו, לא אתה. המסר שהיא צריכה היא "מותר לך לבכות, מותר לך להרגיש עצב וכאב, אני אתך שם".
כמובן כל הכתוב לעיל נכון גם בהיפוך מגדרי, במקרה שהגבר הוא הבוכה והאישה היא המנחמת.
-----------------------------------------------------------------
* מקור הביטוי בירמיהו פרק ל"א, המדבר אל רחל אמנו. זהו גם שמו של שיר של עידן רייכל.
** סביר שמבלי לדעת, מתעורר בו פחד קמאי שמקורו אבולוציוני. בטבע, פציעה של בעל חיים מהווה בהרבה מקרים גזר דין מוות בשל זיהומים לא מטופלים ואובדן יחסי של יכולת ההתמודדות עם מתחריך ואויביך. רק בחברה שלנו, עם יכולות הטיפול שלה, פצע מדמם הפך לעניין של מה בכך.
הערות